גבי (גבריאל) עזר

25.8.1933 – 9.7.1996

גבי נולד בתל אביב בשנת 1933, לאב יזם ציוני, אלכסנדר עזר יבזרוב (1894-1973) מנהל תערוכת יריד המזרח ולאם רבקה וולקינשטיין עזר (1897-1981) אחות ראשית בבי"ח הדסה ת"א ומנהלת בית הספר לאחיות. למד בגימנסיה הרצליה והיה חבר בתנועת הצופים.

גבי התגייס לנח"ל ב- 1951 ולאחר הכשרה בקיבוץ ותיק, הקים יחד עם גרעין הצופים ט' היאחזות נח"ל בעמק החולה על מורדות הגולן, על חורבות הכפר גורבה, שהיתה היאחזות הנח"ל הראשונה שהתאזרחה והפכה לקיבוץ גונן בל"ג בעומר 1953.

גבי וחבריו הפכו גבעת טרשים מאות מטרים מהגבול הסורי, על שפת אגם החולה, לקיבוץ פורח ומשגשג, קיבוץ גונן היה חלוץ ומתקדם. כך למשל, היה קיבוץ גונן הראשון בו עברו הילדים ללינה משפחתית.

גבי היה חבר קיבוץ גונן במשך קרוב לארבעים שנה, בהם שימש בתפקידים רבים: מזכיר, גזבר, מרכז משק, מרכז הפלחה ומנהל מפעל הפלסטיקה של הקיבוץ. למד כלכלה בפקולטה לחקלאות ברחובות.

גבי נשא לאשה את שולה (שולמית) עזר לבית שפרירי, בת קיבוץ כנרת בשנת 1955, וביחד בנו ביתם בקיבוץ גונן, והקימו משפחה לתפארת.

גבי רץ כל חייו ממיזם למיזם: הוא לקח חלק במאבקים פוליטיים, הוא הדריך תיירים מחו"ל, הוא יזם קליטת צעירים בקיבוץ, הוא אימץ למשפחתו ילדים, מתנדבים, חברי גרעינים ונערי חברת נוער. הוא שיקם אסירים, הוא ערך את סדר הפסח של הקיבוץ, יצר קבלות שבת איכותיות, הרצה ותרם במישורים רבים.

בשנת 1991 עזבו גבי ושולה את קיבוץ גונן, ולאחר תחנה של כמה שנים בראש פינה, בנו את ביתם בעצמון, בגוש שגב. בשנותיו האחרונות עבר גבי כמרכז שיווק צפון בחברת אלון גז.

בליל 9.7.1996, נהרג גבי בתאונת דרכים בסמוך לצומת בית רימון, והותיר את כולנו המומים וכואבים. בן 63 במותו.

הותיר אחריו את שולה אלמנתו, ספרנית עצמון, מנואלה אחותו המתגוררת בארה"ב, טל, בנו הבכור, נשוי לאורנה ופרופסור לאוקיאנוגרפיה בוירג'יניה ארה"ב. אסף, נשוי לענת, מנהל הנדסה גר ביעד. אור, נשוי לגלית, שופט וגר בשדרות. תכלת, נשואה לקובי, מעצבת גראפית גרה ביעד. נדיה עובדת רשות העתיקות, גרה בראש פינה.        
בליל מותו נולדה נכדתו השמינית גל, ולו היה גבי היום בחיים, היו לו 14 נכדים ו-11 נינים.

זכרו מלווה אותנו יום יום.

 

גבי האיש הרץ

זה הסיפור על האיש הרץ. זה הסיפור על האיש שאינו מפסיק לרוץ. זה סיפור על האיש שכל קרוביו, ידידיו ובני משפחתו הפצירו בו כבר ארבעים שנה שיאיט קצת את הקצב, שיעבור סוף סוף להליכה מתונה, מיושבת, כמו אדם נורמלי, מפני שבעת שכולנו כבר מזמן עברנו להליכה מתנשפת מאחור, הוא, מבלי לשים לב לשנים החולפות, ממשיך לרוץ.

לרוץ זה האופי שלו. בעת שרוב בני גילו סיימו את תלמודם והלכו בנחת לסתדר בג'ובים נאים או במסלול אקדמי מבטיח, רץ האיש הזה להקים את "הצופים ט'" בשולי הרמה הסורית העויינת, בארץ רדופת שרקיות ויריות מן המארב.

בעת שחבריו לגרעין עזבו אחד אחד את הקיבוץ, ועברו להליכה בטוחה בשבילי הקריירה האישית, המשיך האיש הזה לרוץ מתפקיד לתפקיד בקיבוץ גונן, לקום בשעות מוזרות ומשונות של הבוקר, ולשוב לביתו בשעות מוזרות ומשונות לא פחות.

הוא רץ לכל פינה שבה חשב שניתן למצוא דבר מה בעל ערך לחברה שאותה הקים: הוא שיקם אסירים, הוא הביא גז טבעי מעמק החולה, הוא ייסד מפעלי חרושת, הוא נטל על עצמו במשפחתו עול קליטה. בעינו האחת היה האיש הזה סקרן וחקרן יותר מכולנו.

ואנו, בני משפחתו, משתאים למראה האיש הרץ, קוראים אליו: "גבי, דחילק, תחליף מהלך! הרי אתה כבן שישים שנה, עד מתי תרוץ?" אבל בליבנו פנימה אנו יודעים, שתחנונינו יפלו על אוזן לא שומעת, כי בעוד אנו מפצירים בו להוריד הילוך בעלייה, דמותו כבר רחוקה, מסתערת לפנים אל החזית, אל האתגר הבא.

והנה לעת הזאת, שלוש שנים מאוחר יותר, נענתה השאלה: "עד מתי תרוץ?". הכביש שעליו התרוצצת מיום שהכרנו אותך גבה מחיר ונתן תשובה. אך בעצם, איזו שאלה היא זו? הרי גם שם, במעלות קדושים וטהורים בזוהר הרקיע מזהירים, אתה ודאי רץ, מארגן את אוכלי הלווייתן ושור הבר לשירה בציבור. הרי יום שישי קרוב ויש להכין קבלת שבת...

שהרי את האיש הרץ אי אפשר להפסיק. גם לחקות אי אפשר. רק להתפלל אפשר, שנהיה אנחנו, בני משפחתו ומיודעיו, בדרכנו הצנועה, ראויים כתמרורים בדרך ריצתו הבלתי נפסקת.

היה שלום גבי יקר.

 

דברים שכתב גיסו מתי שפרירי ליום הולדת השישים של גבי והתאימם להלווייתו.

 

גַּבִּי

הָאוֹר הַגָּדוֹל בְּמַבָּט הָאוֹהֵב

לְכָל

לֹא הֶחְוִיר.

הַחֹם הָרוֹגֵשׁ מִפִּיךְ לוֹטֵף

כְּמוֹ אֵשׁ

בַּאֲוִיר.

 

הוּא כָּאן וְעַכְשָׁו, כָּמוֹךָ נִסְעָר

מְשֻׁלְהָב

בְּמַגָּע

הַשֶּׁכֶם תּוֹפֵס אַחֲרָיוּת מְרֻכֶּזֶת

עֹמֶס

דָּאֲגָה.

 

הַשִּׁיר מְרַחֵף, קוֹל בָּהִיר וְצָלוּל

וְיָחֵף

מְפַרְגֵּן

אִתָּנוּ תָּמִיד הִגָּיוֹן הַשּׁוֹאֵל

וּמַטְרִיד

מִתְנַגֵּן.

 

עַל פָּנַי אֲדָמָה הוּאַר עוֹד מֵאִיר

הַדְּמָמָה

נִמְשְׁכָה.

אֲנַחְנוּ בְּקֶרֶן הַזִּיו, נְנַסֶּה לְהַמְשִׁיךְ

לֹא נכזיב

לְאוֹרֵךְ.

 

 

שמחה (שלוש שנים לאבא)

הַזְּמַן חוֹלֵף. וּכְבָר אצרנו אֲנָחָה.

נַבִּיט עַכְשָׁו בְּקֶבֶר בְּעַיִן פְּקוּחָה.

וּכְשֶׁהִיא חָסְרָה לָנוּ, תָּמִיד עוֹד רוּחֲךָ,

זֶה קְצָת מַפְלִיא, אֲבָל זוֹ הַשּמֵחָה.

 

עִם שֶׁפַע צָבַע וְרוּחַ אֱנוֹשִׁית.

שָׂמְחָה בְּכָל הַלֵּב, אוֹהֶבֶת ושורשית.

וְהַשִּׂמְחָה הַזּוֹ מִלֵּאֶה וַעֲסִיסִית

וְיֵשׁ תְּבוּנָה בָּהּ, וְהַשְׁלָמָה רִגְשִׁית.

 

תָּמִיד עוֹשֶׂה מָה שֶׁחוֹשֵׁב, שָׁלֵם עִם עַצְמְךָ.

תָּמִיד חִיּוּךְ לְכָל אֶחָד, תָּמִיד בְּרָכָה.

מָלֵא בְּעֹז-חַיִּים, פּוֹסֵעַ בְּבִטְחָה.

וְאֵיךְ תָּמִיד פּוֹרֶצֶת הַשִּׂמְחָה.

 

שָׁלֹשׁ שָׁנִים. הַכֹּל מַתְחִיל לְהִתְרַחֵק.

לָמַדְנוּ לְקַבֵּל אֶת הַכִּסֵּא הָרֵיק.

נוֹשְׁכִים שְׂפָתַיִם, וְהַיּוֹמְיוֹם זוֹרֵק,

אֲבָל עִם הַחַיִּים אֲנַחְנוּ לֹא יָדַעְנוּ לְשַׂחֵק.

 

הַזְּמַן חוֹלֵף. וַחֲסֵרִים אוֹתְךָ.

הֵיכָן שֶׁלֹּא תִּהְיֶה, וַדָּאִי שֶׁהִיא עַמְּךָ.

פּוֹרֶצֶת וְיוֹקֶדֶת, חוֹלֶמֶת רוּחֲךָ,

וְהִיא מְלֵאָה בָּאַהֲבָה וּבְשִׂמְחָה.